החלטה בתיק ב"ש 90488/05

1.         זוהי בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים כאשר בד בבד הוגש כנגדו כתב אישום ב-תפ"ח 1024/05 (מחוזי-ת"א) נשוא שלושה אישומים המייחסים לו ביצוע  עבירות של: מעשה מגונה, מעשה מגונה בכוח ואונס.

עפ"י המפורט בעובדות כתב האישום, המתלוננת עבדה כברמנית במועדון בת"א הנמצא בניהולו/בבעלותו של המשיב. בשתי הזדמנויות שונות המשיב ביצע במתלוננת מעשים מגונים שלא בהסכמתה ובכוח, כך שבמקרה הראשון הכניס ידיו מתחת לבגדיה וניסה להגיע לחזייתה, ובמקרה השני הכניס ידו מתחת לחולצתה , ניסה להשכיבה ואף לנשקה בכוח. במקרה השלישי, נשוא האישום השלישי, המשיב הזמין את המתלוננת למשרדו באמתלה לתשלום שכר עבודתה, ונשכנסה נעל אחריה את הדלת, הצמיד אותה לקיר, הפשיל את מכנסיה ותחתוניה, ליקק והחדיר אצבעותיו לאיבר מינה.

2.         טיעוני ב"כ הצדדים בבקשה

ב"כ המדינה, עו"ד טובבין, חזרה בטיעוניה על עובדות כתב האישום. הפנתה להודעתה המפורטת של המתלוננת, מיום 31/1/05, בה היא סיפרה את כל השתלשלות האירועים, כפי שאלה באו לידי ביטוי בעובדות המפורטות בכתב האישום. בהודעה מאוחרת יותר המתלוננת סיפרה על שיחה שהייתה לה עם אחיו הגדול של המשיב, בה היא חזרה והדגישה כי היה זה המשיב אשר ביצע בה את המעשים כאמור, וכי  ישנן עוד בנות אחרות שהמשיב ביצע בהם מעשים דומים.

ישנה עדות חברתה של המתלוננת, הילה בסון, אליה התקשרה - שמעה אותה נסערת.

ישנה גם את עדות אמה של המתלוננת ואת עדותו של האב, שגם הם סיפרו על מצבה הנפשי של המתלוננת. עדות נוספת של יפתח קפלן, סיפר על היכרות שהיתה לו עם המשיב, סיפר מדוע אינו מחבב את המשיב. הודעת המשיב מיום 2/2/05, בה הוא מודה כי הכיר את המתלוננת כחודש וחצי- למעשה הוא כפר בכל המיוחס לו, להערכתו לא היה דבר ביניהם.

לעניין עילת המעצר: התנהגותו של המשיב מביעה תוקפנות, אכזריות כלפי המתלוננת. מדובר בבחורה בת 20 שעובדת בבר שבבעלותו ותחת מרותו, כשהוא מכחיש לגמרי את המיוחס לו, אך בעברו יש עונש מותנה של 3 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים שנגזרו עליו ביום 26/6/03 על ידי השופטת וישקין, בבית משפט שלום, בגין הצצה לדירות שבהן התגוררו בחורות צעירות, הוטל שם אותו עונש מותנה, קנס. מאחר ויש בעברו הדומה כדי להוכיח כי אין הוא יכול לשלוט ביצריו, המסוכנות עולה מדרך התנהגותו ומכוח העבירות שביצע. אין כל חלופה שיכולה להשיג את תכלית המעצר.

ב"כ המשיב, עו"ד שמאי, טען מנגד לעניין הסתירות המהותיות של המתלוננת. מפנה להודעתה מיום 31/1/05, היא לא נמצאה בסערת רוחות. המתלוננת לא דווחה לקציני המשטרה שלמעשה התקשרה למשיב באותו יום כ-6 פעמים, גם לפני האירועים וגם בין שני האירועים, בין המעשה המגונה לבין האונס. בעימות שנעשה יומיים לאחר הודעתה הראשונה, ביום 2/2/05, המתלוננת הכחישה בבירור כי התקשרה למשיב, מפנה לעמ' 2 של העימות בו היא אומרת בפירוש " כשאני התקשרתי אלייך.... תעשי פירוט שיחות ותראי שאני לא דיברתי איתו". להבדיל מהמשיב שבהודעתו הראשונה מיום 2/2/05, סיפר על 3 שיחות טלפון בינו לבין המתלוננת. המשטרה לא חקרה את המתלוננת לעניין עדותה שבכתב לעניין השיחות בינה לבין המשיב, מה גם שהמשטרה לא ביצעה הליך חקירה ראוי שעה שאפשרה למתלוננת לעיין בפלט השיחות בינה לבין המשיב, ומאפשרים לה לתקן את עדותה.

פלט השיחות מצביע על העדר האמינות של המתלוננת באשר ללוח הזמנים לקרות האירועים. בהודעה הראשונה שלה, מיום 31/1/05, בשורות 5-35, סיפרה על לוח זמנים שמתחיל ב-2:30, מקבלים את הרושם שהאונס כביכול אירע בשעה 3:00, בעוד שעל סמך עדותה המשופצת בבית החולים בכתב ידה, בשורות 22-23 ציינה כי " השיחה הזו שמופיעה בפלט השיחות... בוצעה על ידי כ-15-20 דקות לפני האירוע", זאת אומרת שהאונס כביכול נעשה לקראת השעה 04:00.

תמיהה נוספת, על פי עדות המתלוננת מדובר במעשה שנעשה באכזריות, ציינה  " אני מתנגדת... הוא היה על ברכיו ופתח לי... בזמן שאני מתנגדת ומנסה להעיף אותו... ככל שהתנגדתי הוא נהיה יותר אגריסיבי... ככל שאני מתנגדת יותר הוא נהיה יותר אלים ואגרסיבי", באותה הודעה נשאלה אם הלכה לרופא, השיבה " לא, לא היו לי חבלות גופניות",

ב"כ המשיב הוסיף עוד לציין, כי בתיק ישנה שיחה מוקלטת באמצעות המשטרה, מיום 3/2/05         , המשיב לא מנסה לשכנע אותה לעשות סולחה, הוא לא ידע שהוא מוקלט, אמר לא " לא עשיתי לך שום דבר, את  רוצה תתלונני במשטרה". המתלננת החליטה להתלונן במשטרה לאחר 48 שעות לאחר קרות האירוע, לאחר שהבינה כי לא תקבל את דרישתה באשר ל- 50,000 ש"ח. האחים, דודי ויעקב סייג, ציינו במפורש כי המתלוננת רצתה 50,000 ש"ח.

לעניין הודעת חברתה, כרמית דהן, שוטרת, ישנו מזכר מיום 2/2/05, כאשר היא כתבה מזכר זה לאחר שחברתה, המתלוננת, התקשרה אליה. לא ברור מה קשריה של גב' כרמית עם צוות חקירה, גם עובדה זו מוסיפה תמיהות על כל האירוע.

לעניין החלופה, מדובר במקרה גבולי, שהראיות מכורסמות באופן ממשי, ואם נצרף את זה לעלילה של אונס במקום עבודה, הרי כלל התוצאה מחייב את בית המשפט להגיע למסקנה שבמקרה זה ניתן להסתפק בחלופת מעצר. ההצעה היא להרחיק אותו מהמועדון, יש לו חברה שנמצאת בחודשי הריון מתקדמים, בחורה בשם יוליה, היא עומדת ללדת בעוד חודשיים, זו חברתו אהובתו, הוא לא צריך אף אחת אחרת מלבדה. המשיב יכול לשהות במעצר בית אצל חברתו, בת"א, הוא יכול לשהות גם אצל אחיו, משה סייג, רואה חשבון, כלכלן בהשכלתו, שהיה סמנכ"ל שיווק של קסטרו, יש כאן משפחה שבחלקה תומכת.

3.       חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו - 1996 (להלן:"חוק המעצרים") מסמיך את ביהמ"ש להורות על מעצרו של נאשם עד תום בירור דינו. התנאי הראשון להפעלת סמכות זו, תלוי בקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה".

המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה" הוא זה שנקבע בפרשת זאדה, בש"פ 8087/95 - שלמה זאדה נ' מדינת ישראל. פ"ד נ(2), 133, עמ' 148-149, ע"י כב' השופט ברק, באלה המילים:

"השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח "לכאורה" את אשמת הנאשם מעבר לספק הסביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי".

שאלת מהימנות, כך נפסק, אינה נדונה בשלב זה, ובהעדר כירסום משמעותי העולה מתוך חומר החקירה, מתקיימת "נוסחת המעצר" שעניינה כאמור ראיות לכאורה.

4.       ראיות לכאורה

לאחר ששמעתי את טיענוני ב"כ הצדדים, כמו גם לאחר בחינת חומר הראיות שהוגש בפניי, מצאתי כי אף שלכאורה ישנה בתיק הודעה מפורטת של המתלוננת, כמו גם הודעות חבריה וקרוביה שיש בהן כדי לכאורה כדי לחזקת את הודעתה, עדיין ישנה בעייתיות לא מבוטל בתשתית הראייתית, באופן של גריעה מסויימת ממוצקות התשתית הראייתית, הכל כפי שיפורט בהמשך.

א. הודעות המתלוננת:

הודעתה הראשונה מיום 31.1.05: בהודעה זו מסרה גרסה מפורטת בה ציינה את השתלשות האירועים כפי שאלה קיבלו ביטויים בכתב האישום. המתלוננת מסרה הודעתה אודות שלושת ההזדמנויות בהן המשיב ביצע בה את מעשיו: בהזדמנות הראשונה החדיר את ידו מתחת לחולצתה לכיוון החזיה בגב, עד אשר העיפה אותו ממנה. בהזדמנות השנייה ובסמוך לאחר מכן, ניסה להושיב אותה על ברכיו, ניסה לגעת לה בחזה, ניסה לנשקה בכוח תוך שהוא מנסה להחדיר את לשונו לפיה. בהזדמנות השלישית, המתלוננת ניגשה למשרדו על מנת לקבל את משכורתה, המשיב סגר את דלת משרדו, נדבק אליה ומשש את גופה בניגוד לצונה. בסמולך לכך ירד על ברכיו, הפשיל את מכנסיה ותחתוניה, ליקק והחדיר אצבעותיו לאיבר מינה.